לפני שמתחילים, חשוב לי לעשות סדר בבלבול שנוצר לעיתים קרובות: בין המקום של "ריצוי" (ביטול עצמי מוחלט) לבין "נרקיסיזם" (ראיית העצם בלבד), קיים מרחב שלם של אהבה עצמית בריאה.
אהבה עצמית היא לא אנוכיות, היא היכולת להיות אדם שלם כדי שתוכל להיות בן זוג טוב יותר, הורה טוב יותר ואדם נוכח יותר. המאמר הזה נועד לאזן את המקום הזה.
ישנם אנשים שכל חייהם הם מלאכת מחשבת של דאגה לאחר. הם אלו שתמיד יקשיבו, יעזרו, יתנו, יכילו ויוותרו.
לאט לאט, בלי לשים לב, הם נהיים מאוד טובים בלזהות מה אחרים צריכים — אבל כבר לא בטוחים מה הם עצמם מרגישים.
לפעמים, דווקא האנשים שנראים הכי חזקים מבחוץ, הם אלו שהכי התרגלו להסתיר את עצמם מבפנים.
(למאמר על דימוי עצמי לחצו כאן)
ההתרחקות של אדם מעצמו היא בדרך כלל לא אירוע דרמטי שקורה ביום אחד.
זהו תהליך שקט המורכב מרגעים קטנים של ויתור:
עם הזמן, אדם עלול להתרגל לחיות לפי מה שמצפים ממנו — עד שהוא כבר לא יודע מה באמת עובר עליו בחדרי הלב.
צ'ארלי צ'פלין היטיב לבטא את הרגע הזה בטקסט המפורסם שכתב ליום הולדתו ה-70. הוא הצליח לנסח בצורה פשוטה ועמוקה את הרגע שבו אדם מתחיל להבין שגם לעצמו מגיע מקום:
"כאשר אהבתי את עצמי באמת,
יכולתי להבחין שהכאב והסבל הרגשי הם רק סימני אזהרה לכך
שאני חי נגד האמת שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה אותנטיות."
"כאשר אהבתי את עצמי באמת, הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים, ויכולתי לראות שכל מה שסביבי מזמין אותי לצמוח.
היום אני קורא לזה בגרות."
"כאשר אהבתי את עצמי באמת, הבנתי שבכל נסיבות שהן, אני נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, ושהכל קורה ברגע הנכון בדיוק.
אז יכולתי להיות רגוע. היום אני קורא לזה ביטחון עצמי."
כאן עולה השאלה: האם אהבה עצמית פירושה שמעכשיו עלינו תמיד "לעמוד על שלנו" ולא לוותר לעולם?
התשובה היא כמובן לא. בזוגיות ובחיים בכלל, היכולת לוותר היא מעלה גדולה — היא הדבק שמאפשר לשני אנשים לבנות חיים משותפים. אך יש הבדל תהומי בין ויתור בריא לבין ביטול עצמי:
כשאדם שוכח את עצמו והופך את הוויתור לביטול עצמי כרוני, המחיר משולם גם במערכות היחסים הקרובות ביותר. כאשר העולם הפנימי מרוקן, קשה להיות פנוי באמת לאחרים.
לפעמים האדם נהיה קצר יותר, עייף יותר או סגור יותר. לא בגלל שלא אכפת לו — אלא כי בפנים כבר אין לו כוח לתת. דווקא לכן, היכולת לעצור רגע ולהקשיב לעולם הפנימי שלנו היא לא "חולשה" או "אנוכיות". היא תנאי הכרחי ליכולת להישאר רגועים, נוכחים ומחוברים באמת.
אהבה עצמית אמיתית איננה לחשוב רק על עצמנו. היא היכולת לזכור שגם לנו יש לב, רגשות, גבולות וצרכים. כשאנחנו מפסיקים להילחם בעצמנו ללא הפסקה, משהו בתוכנו מתחיל להירגע.
ומהמקום הרגוע הזה, הוויתור שלנו לאחר הופך להיות מתנה ולא עול, והקשרים הקרובים יכולים לקבל פתאום הרבה יותר סבלנות, הקשבה ונוכחות חיה.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה