התעודה של הילד – והמסר הסמוי שילך איתו כל החיים
תקופת קבלת התעודות היא רגע מרגש בכל בית.הילד חוזר עם חיוך, ההורים מתמלאים גאווה, והדחף הטבעי הוא לרוץ, לצלם, לשלוח, ולהראות לכולם:
לסבא, לסבתא, לדודים – תראו איזו תעודה מושלמת יש לילד שלנו.
אבל בתוך הרגע החגיגי הזה מסתתר מסר סמוי.
מסר קטן, שקט – ועם השפעה גדולה מאוד על הדימוי העצמי של הילד.
כאשר אנו מתלהבים בעיקר מהתעודה, מהציונים, מההישג – הילד עלול לשמוע משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונו:
"אני מושלם – כי התעודה שלי מושלמת". ובשפה פנימית, עמוקה יותר: "הערך שלי תלוי בתוצאה".
זהו השורש של מה שנקרא "שווי על תנאי".
רוב ההורים, ובצדק, משתדלים שכאשר התעודה פחות טובה – לא לפגוע, לא לבקר, לא להקטין.
אבל דווקא כשהתעודה מצוינת, שם נדרשת מודעות גדולה עוד יותר.
המסר הבריא אינו: "איזה ציונים מדהימים יש לך", אלא: "אתה מדהים.
התעודה היא רק חלק קטן ממך".
ילד צריך לשמוע – גם ובעיקר ברגעי הצלחה – שהוא אהוב, מוערך ושווה בלי קשר לתוצאה.
כשהוא מרגיש שהוא לא צריך "להוכיח" את עצמו כדי להיות ראוי לאהבה והתלהבות, הוא בונה עמוד שדרה פנימי יציב.
כאשר זה לא קורה, נוצר דימוי עצמי שברירי: כזה שמרגיש חזק כשמצליח – ומתפרק כשלא.
הדפוס הזה לא נשאר בילדות.
הוא עובר לבגרות, לעבודה, ובצורה הכי כואבת – לתוך הזוגיות.
אדם שנכנס לקשר עם דימוי עצמי נמוך המבוסס על "שווי מותנה", לא פוגש את בן הזוג שלו באמת; הוא פוגש את הצורך הבלתי פוסק להוכיח שהוא "מספיק טוב".
עבורו, הזוגיות היא זירת מבחן תמידית.
במצב כזה, נוצרים שני דפוסים שוחקים:
זוגיות שנבנית על "הוכחת ערך" במקום על ביטחון קיומי, היא זוגיות שנוטה להישחק תחת פחד ומתח.
לכן, התעודה היא הזדמנות חינוכית עמוקה:
לא רק לשבח הישגים, אלא לבנות אדם שיודע שהוא שווה גם בלי מדליות.
אפשר לחגוג.
אפשר לשמוח בציונים.
אבל חשוב שהמסר המרכזי יהיה ברור:
"אתה ראוי לאהבה ולגאווה שלנו גם עם תעודה טובה, וגם בלעדיה".
זהו המסר שמגדל ילדים עם נפש חסונה.
וזהו הבסיס לבוגרים שיודעים לבנות זוגיות יציבה ובטוחה – מקום שבו לא צריך "להביא קבלות" כדי להרגיש בבית.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחהדימוי עצמי