בכל קשר זוגי יש רגעים שבהם אנחנו מרגישים:
"אם רק הוא היה קצת יותר...", "אם היא רק הייתה פחות...".
אבל עמוק בפנים, כולנו רוצים דבר אחד פשוט:
שיקבלו אותנו. לא למרות מי שאנחנו – אלא בזכות מי שאנחנו.
אנחנו נכנסים לזוגיות עם רצון לתת, לבנות ולאהוב.
אבל מהר מאוד מתגנב הרצון לשנות:
שיהיה יותר מסודר, שתקשיב יותר, שיהיה פחות אדיש.
שינוי כזה – בכפייה, מתוך ביקורת – לא באמת עובד.
לפעמים, מאחורי חוסר הקבלה הזה מסתתר קול חבוי שאומר: "מגיע לי יותר".
(למאמר איך לאהוב את מה שמעצבן+שאלון )
זו תחושה של חוסר שוויון בערך – כאילו אני המודע יותר, המבוגר האחראי יותר או זה ש"שווה יותר" בקשר.
כשאנחנו מרגישים עליונות, אנחנו לא באמת מקבלים; אנחנו שופטים.
אבל אהבה לא יכולה לצמוח בבית משפט.
ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר הזוגיות המוביל בעולם, גילה ש-69% מהקונפליקטים בזוגיות הם בלתי פתירים.
הם נובעים מהבדלים באופי, בתפיסת העולם וברקע.
לפי גוטמן, זוגיות מאושרת היא לא כזו שפתרה את הכל, אלא כזו שחיה בשלום עם ה-20% המאתגרים כדי ליהנות מה-80% המדהימים שיש בה.
לא צריך לפתור – צריך לכבד.
קבלה לא אומרת שאני מוותר על עצמי או על הסטנדרטים שלי.
זה אומר שאני מכיר בזה שלצד השני יש עולם שלם – רגשות, הרגלים, פחדים – שלא חייבים להידמות לשלי כדי להיות לגיטימיים.
זה להבין: אם אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני, על כל הפגמים שלי – אני חייב להתחיל לשחרר את הדירוג והשיפוטיות כלפי מי שמולי.
שינוי לא נולד מלחץ או מתחושת קיפוח; הוא נולד מתוך מרחב בטוח.
כשהפרטנר מרגיש שמקבלים אותו, שהוא לא צריך להיאבק על הזכות להיות הוא, הוא פתוח יותר להקשיב ולהשתנות.
דווקא כשאני מרפה מהצורך "לתקן" אותו כי "מגיע לי גרסה טובה יותר", נפתחת הדלת לשינוי אמיתי.
שאלו את עצמכם בכנות:
במקום לשנות – נכיר.
במקום לשפוט – נלמד.
כי אהבה אמיתית לא נמדדת בכמה אנחנו דומים – אלא בכמה אנחנו בוחרים לאהוב גם כשאנחנו שונים.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה