למה בן הזוג של השני טוב יותר?
האשליה השקטה שמפרקת לנו את הקשר
זה קורה כמעט לכולנו, בדרך כלל ברגעים הקטנים והשגרתיים של החיים. אנחנו שומעים חבר מספר על אשתו המכילה, רואים זוג מחייך במסעדה, או נחשפים לעוד תמונה נוצצת של חופשה זוגית ברשתות החברתיות, ופתאום מנקרת בראש המחשבה:
"למה אצלי זה לא ככה?".
ההשוואה הזו, שנראית על פניו כמו תגובה טבעית ואנושית, היא בעצם אחד ההרגלים השקטים וההרסניים ביותר לזוגיות.
כדי להבין מה באמת קורה כשאנחנו משווים את בן או בת הזוג שלנו לאחרים, צריך להבין שזו לא סתם מחשבה חולפת – זו למעשה "נטישה סמויה".
באותו רגע שבו אנחנו מסתכלים החוצה ורוצים שבן הזוג שלנו יהיה כמו מישהו אחר, אנחנו בעצם עוזבים אותו לבד בתוך הקשר. אנחנו מכניסים לתוך הבית שלנו דמות שלישית, דמיונית ומושלמת, שאי אפשר באמת להתחרות בה.
אני רואה את זה לא פעם בקליניקה. מתיישבים מולי זוגות שחווים משבר עמוק, ותוך כדי שיחה מתברר שיש זוג אחר, "מושלם", שהם נוהגים לקנא בו ולהשוות את עצמם אליו. מה שהם לא יודעים זה שאותו זוג נוצץ בדיוק, ישב בעצמו על אותה ספת ייעוץ שבוע לפני כן, עם שברים עמוקים הרבה יותר.
זוהי אשליית "חלון הראווה":
אנחנו נוטים להשוות את המחסן המבולגן והאמיתי של החיים שלנו, לחלון הראווה המעוצב והמסודר שהאחרים בוחרים להציג כלפי חוץ.
פגיעה אנושה במודל הקב"א: קבלה, ביטחון ואמון
כשאנחנו בוחנים זוגיות לעומק על בסיס מודל הקב"א, אנחנו מגלים שהיא נשענת על שלושה עמודים יציבים. נגיף ההשוואות פוגע ישירות בכל אחד מהם:
ק - קבלה: קבלה אמיתית אומרת לאהוב את האדם שעומד מולך בדיוק כפי שהוא, עם כל המעלות והחסרונות. אי אפשר באמת לקבל את בן הזוג כשהמבט שלנו מחפש כל הזמן מישהו אחר, ודורש ממנו להתאים את עצמו לתבנית זרה. ההשוואה הופכת את הזוגיות למבחן תמידי שאי אפשר לעבור, ומייצרת ריחוק עמוק.
ב - ביטחון: התנאי הבסיסי לאהבה הוא התחושה של "אני רצוי וטוב כמו שאני". ברגע שאחד מבני הזוג מרגיש שהוא נמצא תחת זכוכית מגדלת ומושווה כל הזמן לבעל של השכנה או לאישה של החבר, תחושת הביטחון הקיומית שלו מתרסקת. במקום שהבית יהיה חוף מבטחים רגוע מול עולם ביקורתי, הוא הופך לזירת מבחן מלחיצה שבה הוא תמיד מפסיד.
א - אמון: אמון זה לא רק נאמנות, אלא הידיעה העמוקה שבן הזוג שלי בוחר בי בכל יום מחדש ושמח בי. ההשוואה משדרת בדיוק את ההפך: "אתה לא מספיק לי". מסר כזה מכרסם באמון העדין ביותר, וגורם לבן הזוג להסתגר, להתגונן ולהפסיק לשתף מתוך פחד שישפטו אותו.
הבריחה מהריק הפנימי אל האשליה החיצונית
כשמקלפים את השכבות, מגלים שהצורך להשוות כמעט תמיד לא באמת קשור לבן הזוג. הוא קשור לכאב, לריקנות או לחוסר השלמה פנימי שלנו עם עצמנו. הרבה יותר קל להגיד "הייתי מאושר אם רק בן הזוג שלי היה רומנטי או מכיל כמו ההוא", מאשר להסתכל פנימה ולשאול: "למה קשה לי לייצר שמחה בחיים שלי? איזה חלקים בעצמי אני מתקשה לקבל?".
הקבלה העצמית היא תמיד נקודת ההתחלה.
כשאנחנו מבינים שגם אנחנו לא מושלמים, שיש לנו חולשות ופצעים, ובכל זאת אנחנו ראויים לאהבה – הרבה יותר קל להעניק את אותו חסד וסבלנות גם לבן הזוג שלנו.
המעבר מזוגיות של השוואה לזוגיות של צמיחה מתחיל בהחלטה פשוטה אך אמיצה: לסגור את חלונות הראווה, להפסיק להציץ לדשא של השכן, ולהתחיל להשקות, לנכש ולטפח את החלקה המשותפת שלנו במו ידינו.
האושר הזוגי לעולם לא יגיע ממציאת האדם המושלם, אלא מהבחירה המוחלטת והיומיומית באדם הלא-מושלם שאיתו בחרנו לבנות בית – מתוך קבלה אמיתית, ביטחון מוחלט ואמון שלם.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה