שאלות רבות עולות בנוגע לאלימות ולכוח בזוגיות.
אולם, ההתמקדות לרוב היא באלימות הפיזית והמפורשת, בעוד שישנו עולם שלם של כוחניות סמויה, עדינה והרסנית לא פחות, שקיים מתחת לפני השטח.
במאמר זה נבחן לעומק את המנגנונים הפסיכולוגיים והדינמיקות הבין-אישיות שמאחורי כוחניות בזוגיות.
נראה מדוע שימוש בכוח הוא למעשה ביטוי של חולשה, נבין את תהליך הפגיעה בנפש של בן הזוג המקבל אותו, ונדון בדרך לצאת מהמעגל ההרסני ולהגיע לזוגיות שמבוססת על עוצמה אמיתית.
כאשר אדם משתמש בכוח – בין אם זה בכעס, בשתיקה עונשית, או במניפולציה – הוא מנסה להשיג את מטרתו.
לעיתים קרובות מדובר ברצון לא מודע, בדרך שנלמדה בילדות או כתגובה לתסכול עמוק.
אך פעולות אלו, למרות שהן עשויות להיראות כדרך להשגת שליטה, הן למעשה ביטוי מובהק של חולשה.
אדם שמשיג את מטרותיו באמצעות כוח, מודה למעשה שאין לו את הכלים הבוגרים והבריאים של שיח, כבוד והקשבה הדדית.
שימוש בכוח בזוגיות אינו מוגבל לאלימות פיזית. הוא יכול להתבטא במגוון דרכים עדינות והרסניות לא פחות, כגון: הטחת ביקורת קבועה המערערת את הביטחון העצמי של בן הזוג, "שתיקה עונשית" שנועדה להעניש ולגרום תחושת אשמה, התניית רגשות חיוביים ("אני אוהב אותך רק כשאתה עושה..."), או שימוש ציני וסרקסטי הפוגע בהערכה העצמית.
כל אלו הן דרכים לבטל את אישיותו של בן הזוג, למחוק את רצונותיו ולהפכו לכלי לסיפוק צרכיו של הצד השני.
חשוב להבין שכל אלו הן שיטות הרסניות, אפילו כאשר בן הזוג מתנהג בצורה ודאית לא תקינה.
במצב כזה, שימוש בכוח אינו פתרון, אלא דרך להגביר את התסכול ולגרום לריחוק.
במקום לפתור את הבעיה, הכוח רק יוצר מאבק שליטה שבו אין מנצחים.
בני אדם בוגרים, לעומת זאת, משיגים את מטרותיהם מתוך כבוד הדדי, שכן הם יודעים ששותפות היא המפתח לקשר אמיתי ואיתן.
השאלה מדוע אדם מאפשר שימוש בכוח נגדו היא מורכבת ונובעת משילוב של גורמים:
ערך עצמי נמוך, פחד מנטישה, תבניות יחסים לקויות מהילדות, או מניפולציה רגשית (גזלייטינג).
לעיתים קרובות, התהליך מתחיל באיבוד הדרגתי של גבולות, כאשר מקרים קטנים של שימוש בכוח הולכים ומחמירים, והמצב הופך בהדרגה ל"נורמה" בקשר.
במקביל לקבלת המצב כלפי חוץ, בפנים מתפתח תהליך שמוביל לפרדוקס מכאיב: האדם מתרחק רגשית, מפתח מרמור וכאב שאינם באים לידי ביטוי.
זהו סכר פנימי שנבנה, והוא אינו יכול להישאר סגור לנצח.
בסופו של דבר, הלחץ הפנימי מתפרץ בוויכוח גדול ודרמטי או בהחלטה פתאומית על עזיבה, לעיתים על רקע של אירוע פעוט לחלוטין.
ההתפקחות ממעגל זה היא תהליך קריטי אך מורכב.
הוא מתחיל בזרעי ספק קטנים, ממשיך בהבנה מלאה ש"האסימון נופל", ומלווה בתגובה רגשית של כעס, תסכול והקלה.
הצעד הראשון והאמיץ הוא הצבת גבולות ברורים – הצהרה על ריבונות וערך עצמי.
בסופו של דבר, תהליך זה מאפשר לאדם להחזיר לעצמו את השליטה על חייו, ולהבין שהבחירה אם להישאר בקשר או לעזוב, נמצאת בידיו.
במקום להשתמש בכוח, הדרך לזוגיות איתנה עוברת בבחירה של כלים בונים.
הקשבה פעילה ואמפתיה מאפשרות להבין באמת את בן הזוג, ואילו שיח כנה ופתוח עם משפטי "אני מרגיש/ה..." מאפשרים הבעה אישית ללא האשמה.
לקיחת אחריות על החלק שלנו בבעיה היא ביטוי של בגרות רגשית, ועבודה משותפת על פתרונות מחליפה את "מלחמת הכוחות" בשותפות אמיתית.
הכוח האמיתי בזוגיות אינו מגיע מהיכולת להכניע, אלא מהיכולת לחבר. זוגיות שמבוססת על כוח תמיד תהיה שברירית, בעוד שזוגיות שנבנית על יסודות של כבוד הדדי ושיח – היא עמידה וחסינה מפני כל אתגר.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה