"כשאנו רואים בן זוג משדר עוצמה, הטבע האנושי גורם לנו לעיתים קרובות להגיב באותה מטבע.
אך לעיתים קרובות, זוהי קריאה לעזרה.
במאמר זה, נבחן את האחריות שלנו כבני זוג ברגעים אלה, ואת החשיבות של ראיית מעבר לחזות החיצונית."
לא תמיד קל בזוגיות.
יש רגעים שבהם בן הזוג, זה שהכי קרוב, פתאום נראה הכי רחוק.
כשהוא מתפרץ, או מתכנס, או מתרחק – קל לנו להרגיש מותקפים. וקל באותה מידה להגיב באותו המטבע: להיעלב, להתכנס, או לתקוף בחזרה.
אבל כאן בדיוק טמונה הבחירה.
הרגע הזה, שבו אפשר ליפול – או לקחת אחריות.
כמו בעסק – מי שנשאר יציב הוא זה שאכפת לו באמת דמיינו מנהל צוות.
עובד לא מגיע לעבודה.
המנהל לא צועק, לא מאשים – אלא מגבה, ממלא את החסר, שומר על התפקוד.
למה? כי הוא מבין – האחריות עליו.
העסק צריך להמשיך לעבוד.
באותה מידה, בזוגיות – אחד הצדדים לפעמים "נופל".
רגשית, מנטלית, או בהתנהגות.
והצד השני צריך לבחור אם ליפול יחד איתו – או להיות זה שמחזיק.
לא כי הוא "צודק", אלא כי הוא אחראי. כי הוא אוהב.
כי הוא מבין שלפעמים תורו להיות "המנהל" של הקשר.
כל זוג צריך מנהל תורן זוגות מצליחים יודעים:
לא תמיד שוויון רגשי שורר.
לפעמים אני בפנים, והוא בחוץ.
לפעמים אני הכועסת – והוא הלוחש שקט. לפעמים ההפך. וזה בסדר, כל עוד מישהו אחד בוחר להחזיק.
כי אם שנינו ניפול יחד – הספינה שוקעת.
ואם אחד נשאר – אפשר להחזיר אותה למסלול.
אבל מה אם הוא צועק? או מתפרץ? או שותק שעות?
הנטייה הראשונית שלנו היא לראות בזה חוסר אהבה. לפעמים אפילו שנאה.
אבל דווקא פה צריך להזכיר לעצמנו: רגשות סוערים לא מבטלים אהבה – הם נולדים מתוכה.
אי אפשר לכעוס על מישהו שבאמת לא אכפת לך ממנו. הכאב הוא לא סימן לשנאה – אלא לאהבה שלא מקבלת מענה.
(2 שאלות שמשדרגות את הזוגיות לחצו כאן
וזה בסדר להרגיש ככה.
זה לא הזמן לקבל החלטות – אלא להבין שבן הזוג, גם אם הוא נראה חזק או תוקפני, בעצם מבקש:
"אל תתפרק לי עכשיו. תישאר איתי."
לפעמים, דווקא כשבן הזוג נראה הכי שולט – הוא בעצם הכי אבוד העמדת פנים של שליטה, או אפילו תוקפנות, היא לעיתים קרובות מסכה של פחד.
אם נדע לזהות את זה – נוכל לבחור להישאר. לא להיגרר. לא להיעלב. אלא לקחת תפקיד אקטיבי, של אהבה ואחריות.
השלב הקריטי – לא להחליט מהרגש רגש הוא מדויק – אבל הוא לא מדריך.
הוא תמרור, לא מפה.
זה בסדר להרגיש כעס, תסכול או עלבון – אבל לא נכון להסיק מהם מסקנות.
בני זוג שחוזרים להישען אחד על השני – גם אחרי סערה – הם אלו שבונים קשר של אמת.
בסוף – אנחנו צריכים אחד את השני ולא רק ברגעים היפים.
אלא דווקא ברגעים הכי לא יפים – של חולשה, בלבול וכאב.
אם נבין שבן הזוג צריך אותנו דווקא כשקשה לו – גם אם הוא לא אומר את זה במילים הנכונות – נוכל להיות שם. להיות עוגן. להיות הבית.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה