הפחד לחשוף את מי שאנחנו:
למה "מסכות רגשיות" הן האויב של האינטימיות?
רוב האנשים לא באמת פוחדים מאהבה.
הם פוחדים ממה שיקרה אם יראו אותם באמת.
בתוך מערכת יחסים, הפחד הזה נוטה להתחפש לצורות "יפות" ומקובלות: הצורך להיות תמיד בסדר, לתפקד ללא דופי, להישאר נעימים או להישמע רציונליים בכל מחיר.
זו לא "הצגה" מודעת – זו מסכה רגשית שנועדה להגן עלינו מפני דחייה.
אך הפרדוקס הוא שלפעמים דווקא המסכה היא זו שמייצרת את הכעס, את העימותים ואת המרחק השקט.
כשהמסכה נופלת, הכעס נרגע
פעם מישהו עקף אותי בצורה מסוכנת בכביש.
הרגשתי איך הכעס עולה בי, וכבר הייתי מוכן לצעוק עליו.
אבל לפני שהספקתי להוציא מילה, הוא הסתובב אלי ואמר בפשטות:
"אתה לא רואה שאני משוגע?"
ברגע אחד – הכעס נעלם.
לא כי ההתנהגות שלו הפכה ללגיטימית, אלא כי הוא הסיר את המסכה של "האדם הנורמלי".
כשהוא הציג את עצמו כבעייתי, הציפייה שלי ממנו קרסה – והכעס איבד את האחיזה שלו.
בזוגיות, הרבה כעסים לא נולדים רק ממה שבן הזוג עושה, אלא מהפער הכואב שבין הדמות ה"נורמלית" שאנחנו מצפים לפגוש, לבין החלקים הפחות יפים שהוא מתאמץ כל כך להסתיר.
כשהפער בין "מי שחשבתי שאתה" לבין "איך שאתה מתנהג" נסגר – המפגש נרגע.
אנשים לא נכנסים לקשר כדי להונות.
הם נכנסים עם רצון עמוק להיות ראויים לאהבה.
וכך, בלי לשים לב, נבנית המסכה:
בהתחלה זה נראה כמו הסתגלות בריאה.
אבל עם הזמן, בן הזוג פוגש דמות מתאמצת ולא אותנטית, ואנחנו?
אנחנו נשארים בודדים לגמרי בתוך הקשר עם מי שאנחנו באמת.
אישה שהגיעה אלי לקליניקה תיארה את עצמה כלא מספיק נקייה ומסודרת לטעמו של בעלה.
במקום להיות נאמנה לאופי שלה, היא ניסתה במשך שנים "להיות מי שהיא לא":
להתאמץ, לרצות ולשחק תפקיד של אישה מאורגנת.
במקום לומר בפשטות: "אני פחות מסודרת ממך, וזה חלק ממי שאני. אני מצפה שתאהב אותי גם בגלל הדברים הטובים האחרים שיש בי", היא עטפה את הפער במסכה של נורמליות.
התוצאה הייתה תסכול כפול: היא הרגישה שלא רואים אותה באמת, והוא הרגיש שמשהו בקשר לא אותנטי, גם אם לא ידע להניח על זה את האצבע.
המסכה לא מופיעה רק בנושאים הגדולים; היא נוכחת בפרטים הקטנים של היומיום.
אישה סיפרה שכשעולה בה רצון לקנות בגד חדש, היא לעולם לא תגיד "בא לי".
היא תעטוף את זה במסכה רציונלית: "אני חייבת, אין לי מה ללבוש", גם כשזה לא מדויק.
למה? כי הרצון הפשוט "בא לי" מרגיש לה פחות לגיטימי.
היא מרגישה שהיא צריכה להציג את עצמה כ"אחראית" ו"מוצדקת".
אבל האמת היא שחשיפה פשוטה כמו:
"בא לי. אני לא באמת צריכה – פשוט רוצה", היא הרבה יותר כנה. היא מפחיתה מאבקי כוח ומזמינה קשר בוגר ולא מתגונן.
כשאדם חושף את החלקים הלא מושלמים שבו, הצד השני פוגש אדם, לא תפקיד.
זה לא תמיד קל לעיכול ברגע הראשון, אבל זה מקטין את הפער בין הציפייה למציאות – ובכך מפחית כעס, תסכול ומלחמות סמויות.
אינטימיות לא נבנית משלמות.
היא נבנית מהיכולת להיות נראה גם במקומות הפחות יפים.
אני מזמין אתכם לשבת יחד ולנסות להשלים את המשפטים הבאים, בלי ויכוחים ובלי ניסיונות "לתקן" אחד את השנייה.
רק הקשבה נקייה:
המסכה הרגשית נולדה כדי להגן עלינו, אבל זוגיות לא יכולה לשרוד לאורך זמן על הגנות – היא זקוקה למפגש.
כשהפחד לחשוף את עצמנו מנהל את הקשר, נוצר מרחק. כשהמסכה יורדת, אולי לא הכל מסתדר מיד, אבל נוצר סיכוי לאינטימיות אמיתית: מפגש בין מי שאנחנו באמת, ולא בין הדמויות שאנחנו מנסים להיות.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה