15 Apr
15Apr

רבים מאיתנו מרגישים בשלב כלשהו של הקשר שמשהו חסר. אנחנו חיים באותו בית, מגדלים את אותם ילדים, אבל מרגישים כמו שני קווים מקבילים שנפגשים רק סביב ה"לוגיסטיקה". 

כשאני מציע לזוגות לדבר על רגשות, התגובה הראשונה היא לרוב רתיעה. 

"זה חשוף מדי", 

"זה מפחיד", 

או פשוט "אני לא יודע איך".

בואו נעשה סדר ב"מפלצת" הזו שנקראת רגשות ונהפוך אותה לכלי הכי חזק בבית שלכם.

מה זה רגשות בכלל? 

רגשות הם לא "תקלות" שצריך לתקן, אלא מערכת איתות פנימית.

היכולת להרגיש היא מולדת – כולנו נולדים עם שמחה, כאב או פחד.

 אבל היכולת לדבר את הרגשות היא כישור נרכש. 

אם לא קיבלנו בבית "מילון" שמתרגם את מה שבלב למילים, אנחנו צריכים ללמוד את השפה הזו היום. 

וזה אפשרי בכל גיל.

למה זה כל כך מפחיד אותנו? (גם כשזה טוב)

לפני שנלמד "איך", צריך להבין מה עוצר אותנו. 

מעבר לחוסר הרגל, חשיפת רגש היא חשיפה של פגיעות.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל לפעמים אפילו לחשוף רגש חיובי זה מאיים. 

כשאני אומר "התרגשתי מאוד כשהחמאת לי אתמול", אני בעצם חושף סוד – אני מגלה לך כמה אני זקוק למילה הטובה שלך. 

זה מאיים, כי זה אומר שיש לך כוח עליי.

באותו אופן, כשאני משתף ש"הרגשתי מועיל בעבודה וזה נתן לי ביטחון", אני מודה שהביטחון שלי לא תמיד יציב ושאני זקוק לאישור חיצוני. 

להגיד את זה בקול רם דורש אומץ, כי זה אומר להפסיק להעמיד פנים שהכל תמיד "בשליטה".

"...חשיפה של פגיעות"
👉 כתבתי על זה בהרחבה כאן

אז איך מדברים על רגשות? 

דיבור רגשי הוא המעבר מתיאור העולם שבחוץ (מה קרה) לתיאור העולם שבפנים (איך זה פגש אותי).

  • זיהוי שם הרגש: תחליפו את ה"בסדר" או "עמוס" במילים מדויקות: מוערך, מבולבל, בודד, נלהב.
  • השתמשו ב"שפת האני": במקום להגיד "אתה תמיד מתעלם ממני" (תקיפה שיוצרת מגננה), נסו: "הרגשתי שקופה כשלא ענית לי, וזה הכאיב לי".
  • השיתוף בטוב: אל תחכו לקשיים. תגידו: "הרגשתי גאווה כשראיתי איך תמכת בי היום". ככל שנדבר על הרגשות ה"פשוטים" והטובים ביום-יום, כך נבנה חוסן שימנע מהתפרצויות כבדות להגיע.

הקומה השנייה: 

מה זה "להכיל" רגשית?

אם לדבר זה "לזרוק את הכדור", להכיל זה "לתפוס אותו". 

להכיל אומר להיות שם בשביל בן הזוג בלי לנסות "לתקן" אותו ובלי לשפוט אותו.

להכיל גם כשזה "לא הגיוני": 

המבחן האמיתי הוא כשיש הצפה רגשית שנראית לנו מנותקת מהמציאות.

נדגים את זה: חזרתם מחתונה של אחותך. 

אתה מרגיש שהיית "בעל למופת" – דאגת לה והיית נוכח. 

והנה, בבית היא אומרת: 

"הרגשתי שכל הערב בכלל לא התייחסת אליי"

הלב שלך רוצה לצעוק: 

"זה לא נכון! הנה רשימת ההוכחות!".

אבל להכיל זה להבין שבאותו ערב, משהו אחר איים עליה (אולי חוסר ביטחון מול המשפחה או תחושת חשיפה), והיא פשוט לא הצליחה "לקלוט" את היחס שלך. 

במקום להילחם בעובדות, אתה נשאר קרוב ואומר:

"וואו, אני שומע וזו הרגשה ממש קשה. אני מצטער שלא הצלחתי לתת לך את ההרגשה שאת צריכה, למרות שממש ניסיתי".

במשפט הזה לא ביטלת את עצמך, אבל נתת לה מקום. 

לא התרחקת בגלל "חוסר היגיון", והנוכחות הזו היא מה שירגיע את הסערה.

מתי הכלה כבר לא מספיקה?

חשוב לומר ביושר: הכלה היא כלי עוצמתי, אך היא לא קוסמות.

ישנם מצבים שבהם הקושי הרגשי הוא לא רק חוסר הבנה זמני, אלא סימן לבעיה עמוקה יותר.

אם אתם חווים מעגליות של אותן מריבות במשך חודשים, הצפה כרונית שלא נרגעת, או תחושה שאתם "הולכים על ביצים" באופן קבוע – זה הזמן לפנות לייעוץ. 

פנייה ליועץ היא לא סימן לכישלון, אלא צעד של גבורה שנועד לעזור לכם לפתוח את הקשרים שגדולים מדי לסחיבה לבד.

השורה התחתונה

הדיבור וההכלה הם שני צדדים של אותה מטבע. 

ההכלה ה"כבדה" (הידיעה שלא תברחו כשקשה) היא הביטוח שמאפשר לצד השני להעז ולחשוף את המקומות הפגיעים שלו.

כשאנחנו לומדים לדבר את הלב בנחת, ולהישאר קרובים גם כשהלב של השני סוער – אנחנו יוצרים קשר שלא מפחד משום סערה.

מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.