במרחב הזוגי מתרחש לא פעם פרדוקס מוכר:
ככל שאחד מבני הזוג מנסה להסביר, להוכיח או “לסדר את הדברים בהיגיון” – כך הצד השני מרגיש פחות מובן ויותר לבד.
רבים מאיתנו מאמינים שכאשר נציג את העובדות בצורה ברורה, הרגש יירגע.
אך בפועל, קורה ההפך: הרגש מתעצם, התסכול גדל, והקשר נפגע. הסיבה לכך פשוטה ועמוקה כאחד:
רגש לא מחפש תיקון – הוא מחפש פגישה.
לאחרונה שמעתי שיח אירוני סביב המשפט
“אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם”.
נטען בו שהמשפט מייצר פרדוקס: אם מדובר בעובדות – כיצד הן יכולות לבלבל? הרי עובדה אמורה לייצג אמת, בהירות ויציבות.
בהקשר הפוליטי־חברתי, אכן יש באמירה הזו ממד ציני ולעיתים אף מסוכן, שכן היא עלולה לערער על מושג האמת עצמו.
אך דווקא מתוך המתח הזה עלתה בי תובנה חשובה:
בהקשר הזוגי, המשפט הזה אינו אירוני כלל – הוא פשוט אמיתי.
בזוגיות, “עובדות” אינן בהכרח האמת הרגשית.
ייתכן שכל הפרטים נכונים, שהכוונה הייתה טובה, ושלא הייתה כל פגיעה אובייקטיבית – ועדיין, החוויה הרגשית כואבת.
כאשר נאחזים בעובדות ברגע שבו עולה רגש, הן אכן מבלבלות: לא משום שהן שקריות, אלא משום שהן עונות לשאלה הלא נכונה.
לקריאת מאמר "צודקים או נשואים"
במערכת זוגית, רגשות אינם תוצר לוואי של המציאות אלא חוויה סובייקטיבית בעלת תוקף משל עצמה.
גם אם “זה לא היה ככה”, גם אם “לא התכוונתי”, וגם אם “אין סיבה להרגיש כך” – הרגש עדיין קיים, והוא אמיתי עבור מי שחווה אותו.
כאשר מנסים לענות לרגש באמצעות עובדות, המסר הסמוי שעובר הוא:
החוויה שלך אינה לגיטימית.
מסר כזה יוצר ריחוק רגשי, פוגע בתחושת הביטחון, ומעמיק את הקונפליקט.
לא פעם בקליניקה זוגית אני פוגש סיטואציה מוכרת: אחד מבני הזוג מגיע עם כאב, פגיעה או תסכול, ובן הזוג השני מגיב מיד בעובדות – מסביר למה זה לא היה כך, למה לא הייתה כוונה, או למה “זה פשוט לא נכון”.
ברגעים כאלה חשוב לעצור ולהבהיר: מתן מקום לכאב אינו קביעת צדק.
הקשבה לרגש אינה הכרעה מי צודק ומי טועה.
הכרת החוויה הרגשית נועדה לאפשר חיבור, לא פסיקה.
כאשר בן או בת הזוג מרגישים שהכאב שלהם מקבל מקום, המערכת נרגעת, ורק אז ניתן לבחון יחד את המציאות, הכוונות והעובדות – בלי שהן ייתפסו כאיום.
(הקושי להביע רגשות — ולתת להם מקום — הוא אחד המחסומים המרכזיים בתקשורת זוגית.
קראו גם: למה קשה לנו להביע רגשות? )
בני זוג רבים פועלים מתוך רצון כן לשפר את המצב.
אחד מביא קושי רגשי, והשני מיד נכנס לעמדת פתרון: מסביר, מצדיק, מנתח.
אלא שבשלב הזה אין עדיין קרקע רגשית שמאפשרת פתרון.
במקום מפגש – נוצר מאבק.
במקום קרבה – התבצרות.
הדינמיקה הזו נפוצה במיוחד כאשר אחד מבני הזוג פועל ממקום רגשי יותר, והשני ממקום קוגניטיבי־רציונלי יותר.
שני הצדדים אינם טועים – הם פשוט מדברים בשפות שונות.
(לפעמים הקושי לשתף רגש אינו רק בחירה מודעת – הוא נובע מדפוס התקשרות נמנעת שמפחיד את הקרבה.
קראו עוד במאמר: התקשרות נמנעת בזוגיות)
רגש מתוסכל אינו זקוק להוכחות, אלא ליחסים.הוא זקוק ל:
רק לאחר שהרגש קיבל מקום, המערכת הזוגית נרגעת, ונפתח פתח אמיתי לשיח על המציאות, הצרכים והפתרונות האפשריים.
בזוגיות, קרבה נבנית לא דרך ניצחון בוויכוח אלא דרך מעשים קטנים של התקרבות:
טון רך, מבט קשוב, מגע, זמן משותף.
אלו אינם תחליף לשיח – הם התנאי שמאפשר לו להתרחש.
כאשר משלבים שיח רגשי עם פעולות שמבטאות אכפתיות, העובדות כבר אינן מאיימות.
הן יכולות להיכנס לשיחה בלי לפגוע, משום שהקשר כבר מרגיש בטוח.
לא כל רגש צריך להיות מנותח.
לא כל ויכוח צריך להיות מוכרע.
ולא כל שיחה צריכה להסתיים בצדק.
בזוגיות בריאה, הסדר הוא ברור:
קודם רגש – אחר כך עובדות.
קודם חיבור – אחר כך פתרון.
אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם.
כאשר רגש עולה, פגשו אותו.
כי רגש מתוסכל לא פותרים בעובדות –
אלא במעשים, בשיח, ובהתקרבות זוגית.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה