האדם, כיצור רגשי, משקיע משאבים רבים בחיפוש אחר קשר וקרבה.
בלב החיפוש הזה ניצבת שאלה פילוסופית ופסיכולוגית מהותית:
מה מניע אותנו יותר – הצורך לאהוב, או הצורך להיות נאהבים?
נראה כי התשובה אינה בינארית, אלא מהלך דיאלקטי המוביל אותנו להבנה עמוקה:
היכולת לאהוב היא המשאב הפנימי החשוב ביותר לאושר אמיתי.
רבים נוטים לחשוב כי הצורך להיות נאהב הוא הראשוני, שכן הוא מספק ביטחון רגשי ואישור חיצוני חיוניים לחיזוק הדימוי העצמי ולמילוי החוסר שאנו חשים.אולם, צורך זה נתקל במציאות מורכבת: להיות נאהב על ידי מישהו שאין אנו אוהבים עלול להפוך לסבל. במצב זה, הקשר מונע על ידי חובה או תלות, והוא אינו מחזק את האושר הפנימי שלנו. כאן נכנס הצורך לאהוב – זוהי פעולה אקטיבית המבטאת את הצורך שלנו במשמעות ובכוח פנימי. האהבה שאנו מעניקים הופכת להיות ההוכחה לכך שאנו יצורים שלמים, שמסוגלים לתת מתוך שפע.
המסקנה כי היכולת לאהוב את האחר תלויה בנו מוצאת את עיגונה הרוחני בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח).פסוק זה קובע את האהבה העצמית כסף היכולת לאהוב את הזולת. הפסוק מלמד שאדם יכול להעניק לאחר רק את אותה רמת קבלה, כבוד, דאגה וסבלנות שהוא מעניק לעצמו.
האידיאל שאליו אנו שואפים הוא הדדיות – מצב של נהאבות, שבו אנו אוהבים ונאהבים על ידי אותו אדם.כדי להגיע למצב זה של איזון, עלינו להפוך את היררכיית הצרכים: קודם לפתח את היכולת הפנימית לאהוב, ורק אז לחפש הדדיות. ההבנה שלאהוב הוא הבסיס, מאפשרת לנו לעגן את הביטחון הרגשי שלנו בכוח הפנימי שלנו ולא רק בקבלה חיצונית.
אם "ואהבת לרעך כמוך" היא המצפן, הרי שחובתנו הראשונה היא לשמור על יכולתנו לאהוב על ידי השקעה עמוקה ומתמדת:
לסיכום, הדרך לאהבה הדדית אמיתית מתחילה במימוש הציווי "ואהבת לרעך כמוך".
עלינו לעבוד על הפיתוח הפנימי שלנו על ידי השקעה עמוקה בנתינה ובשמירה על עצמנו מהשוואות חיצוניות.
זוהי הדרך היחידה להבטיח שבחיינו תתקיים אהבה בוגרת, כנה ובטוחה לטווח הארוך.
מאיר ויצמן