זוגות רבים מכירים את הדינמיקה המתסכלת הזו: ערב קודם לכן הייתם הכי קרובים שיש. חוויתם חיבור רגשי וזוגי עמוק, הרגשתם שהמחיצות נופלות, ושסוף סוף מצאתם את השקט והביטחון שכל כך חיפשתם בקשר.
אבל אז מגיע הבוקר שאחרי.
במקום להמשיך את תחושת החיבור המשותפת, אתם מתעוררים לתוך ענן אפור של מתח באוויר. פתאום כל מילה קטנה הופכת לטריגר, הערה סתמית גוררת שתיקה רועמת, ומריבה מטופשת על הכלים או על הילדים פורצת משום מקום.
איך זה הגיוני שדווקא אחרי רגע של שיא בקרבה , מופיע ריחוק חריף כל כך?
כאשר מבינים את המנגנונים הרגשיים, הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים שפועלים מאחורי הקלעים, מגלים שלא מדובר בבעיה באהבה שלכם – אלא בנטייה אנושית נפוצה מאוד שניתן להסביר אותה בכמה דרכים מרכזיות:
חיבור זוגי אמיתי דורש מאיתנו להשיל מגנות, להרפות מהשליטה ולהיות חשופים לחלוטין – בלב ובנפש. עבור המערכת הרגשית שלנו, מדובר בחשיפה בעלת פוטנציאל מאיים.
ביום למחרת, כשהשגרה חוזרת והמסכים הרגילים עולים, האגו שלנו מתעורר בבהלה ומפרש את הפגיעות העמוקה של אמש כ"סכנה".
המתח או הריחוק שמופיעים למחרת הם דרך לא מודעת של המערכת לייצר מחדש חומות הגנה, להתרחק מעט ולהחזיר לעצמנו את תחושת השליטה והביטחון האישי.
בזמן רגעים של קרבה , המוח מוצף בהורמונים ובמוליכים עצביים כמו אוקסיטוצין (הורמון ההיקשרות והאהבה) ודופמין (הורמון ההנאה והתגמול).
זהו "היי" פיזיולוגי ורגשי עצום.
ביום למחרת, רמות ההורמונים הללו צונחות באופן טבעי חזרה לרמת הבסיס שלהן. ירידת המתח הפיזיולוגית הזו מייצרת לעיתים תחושה לא מודעת של דכדוך קל, ריקנות או חוסר שקט.
הנטייה הטבעית שלנו היא להשליך את התחושה הפנימית המעיקה הזו על בן או בת הזוג, ולפרש את נפילת המתח הכימית כבעיה בקשר עצמו.
במערכות יחסים רבות קיים ריקוד עדין בין צרכים מנוגדים. לאחר רגע של קרבה אינטנסיבית, זוגות רבים חווים תנועת מטוטלת:
לפעמים, רגעי קרבה זוגיים משמשים כמעין גשר זמני מעל פני משקעים, כעסים או קשיים בתקשורת שלא באמת קיבלו מענה בקשר. קיימת ציפייה סמויה שאם "היינו ביחד והכל היה טוב", סימן שהקשיים נפתרו.
כשהבוקר עולה והשגרה מחזירה אותנו אל אותם החיכוכים הרגילים, מגיעה התפכחות כואבת: אנחנו מבינים שהבעיות לא נעלמו. האכזבה הזו מתורגמת מיד למתח ותסכול הדדי.
כדי לאפשר לחיבור הזוגי להפוך לעוגן של ביטחון ולא למקור למתח, אנחנו יכולים להיעזר בשלושת הנדבכים של מודל קב"א שפיתחתי (קבלה, ביטחון, אמון):
- ק - קבלה ללא תנאי: השלב הראשון הוא להפסיק להיבהל מהמתח או להאשים את עצמנו ואת בני הזוג. קבלו את התופעה הזו כחלק טבעי מהקצב הרגשי האנושי. מותר שיהיה מתח, ומותר שייקח זמן לעבור מחשיפה מוחלטת חזרה לשגרת היום-יום.
- ב - ביטחון: צרו "רשת ביטחון" רגשית. כשאתם מזהים את תחושת הפגיעות או הריחוק בבוקר, אל תתקפו. תנו זה לזו את המרחב לנחות חזרה בעדינות, תוך ידיעה שהמרחק הזמני אינו מעיד על חולשת הקשר, אלא על הצורך הטבעי של המערכת להתאזן.
- א - אמון: תנו אמון בחיבור שהיה ביניכם. תזכירו לעצמכם שהקרבה שחוויתם אמש הייתה אמיתית לחלוטין, ושהשתיקה או הקרירות הרגעית של הבוקר הן רק מנגנון הגנה חולף – גל זמני שאפשר, וקל יותר, לעבור ביחד.
חשוב לדעת כי הדינמיקה הזו אינה גזרת גורל קבועה. ככל שזוגות מיישמים את עקרונות הקב"א ומייצרים הרמוניה ויציבות לאורך זמן, המערכת הרגשית והפיזיולוגית שלהם עוברת תהליך של למידה. בקשרים שבהם רמת הביטחון הבסיסית גבוהה, המוח מפסיק לפרש את רגעי הפגיעות והחשיפה כאיום.
כתוצאה מכך, הצורך האינסטינקטיבי בבניית חומות והתרחקות בבוקר שאחרי הולך ופוחת, ותחושות המתח המכבידות מפנות את מקומן לחיבור רציף, רגוע ובטוח יותר.
ברגע שמבינים שהמתח ביום שאחרי אינו מעיד על קשר מקולקל, אלא בסך הכל על לב אנושי שמנסה להגן על עצמו לאחר שנפתח לרווחה – החמלה תופסת את מקומו של הכעס, והדרך חזרה לחיבור קצרה בהרבה.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה