הבסיס העמוק ביותר לכל קשר אנושי – ובפרט לחיי נישואין – אינו רק משיכה, התאמה טכנית או חיבה הדדית.
הבסיס האמיתי הוא היכולת הנפשית להיפתח.
כדי להיפתח, אדם זקוק לתשתית אחת הכרחית:
אמון. הידיעה הפנימית שאם אחשוף את עצמי, לא ינצלו את חולשתי; שאם אניח את הגנותיי, לא אקבל מכה; ושאם אסמוך עליך, לא אמצא את עצמי נופל לתהום.
אך המציאות מראה עד כמה היסוד הזה שברירי ומורכב:
אמון אינו נשבר מעצמו; הוא נפצע בנקודות מפגש כואבות לאורך החיים:
כאשר הנפש סופגת פגיעות כאלה, היא מקבלת החלטה הישרדותית מובנת:
"לעולם לא אסמוך עוד".
כך, כשאנו מגיעים אל הנישואין – המקום שדורש את מידת הפתיחות הגבוהה ביותר – אנו מביאים איתנו שריון כבד, ועורכים מבחני אמון סמויים כדי לבדוק האם בטוח להוריד אותו.
אדם שהאמון הפנימי שלו פצוע רוצה בקרבה, אך בו זמנית נחרד ממנה. מכיוון שאינו מסוגל להאמין שהטוב מגיע לו או שהצד השני אכן יישאר, הוא מתחיל – לרוב מבלי להיות מודע לכך כלל – להעמיד את בן או בת הזוג במבחני .אמון סמויים.
הוא לא אומר: "אני מפחד, פגעו בי בעבר, ואני צריך לדעת שאתה איתי". במקום זאת, הוא בודק את השטח בדרכים עקיפות:
וכאן מתרחש השבר:
בן הזוג כלל אינו יודע שהוא עומד למבחן. הוא לא רואה את הילד המפוחד שמסתתר מאחורי החומה; הוא חווה רק ריחוק, ביקורת, כעס או דחייה. במקום להכיל מבחן שאינו מודע לקיומו, הוא נפגע בעצמו, מתגונן או מגיב בתוקפנות.
ברגע זה, המבחן הסמוי נכשל. האדם הפגוע מושך בכתפיו ואומר לעצמו בצדקנות מרה:
"ידעתי. ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך, הנה ההוכחה ששוב נשארתי לבד". הטרגדיה היא שחוסר האמון מייצר במו ידיו את הנטישה שממנה הוא ניסה להימנע
איך מטעינים אמון מחדש?
אם אמון נסדק בתוך קשרים אנושיים, הוא יכול להירפא אך ורק בתוך קשר אנושי. אי אפשר לרפא חוסר אמון בבדידות.
כדי להפוך את המעגל, הזוגיות צריכה להפוך למרחב של הזנה הדדית – תהליך של הטענה סבלנית, כמו משאבה המחוברת בין לב מאיר ומלא לבין לב סדוק וריק:
אחת המלכודות הגדולות ביותר של הנפש הפגועה היא החשיבה הדיכוטומית (הכל או כלום). עבור מי שנכווה בעבר, כל איחור, שכחה של מטלה או חוסר סבלנות רגעי מפעילים את אותה אזעקת חירום כאילו התרחשה בגידה עמוקה בברית.
כאן נדרשת עבודה פנימית של הצד הפגוע – ללמוד שיש דרגות בשבירת אמון, ושמעידה אינה בהכרח סוף הדרך:
היכולת לא להישבר מכל סדק קטן אינה ויתור על ערך עצמי; היא השחרור מחרדה תמידית. אמון בוגר אינו הציפייה שבן הזוג לעולם לא יטעה – אלא הידיעה השקטה שגם כשיש חיכוך, השמיים אינם נופלים. אנחנו מספיק חזקים כדי לשאת את האכזבה הרגעית, לשוחח עליה, לאחות את השברים, ולגלות שדווקא המקומות שהתאחו בסבלנות הופכים לחלקים החזקים והיפים ביותר בקשר.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה