האם נכון לצאת מהבית בשעת מריבה?
במהלך עבודתי כיועץ זוגי, אני נתקל שוב ושוב בסיטואציה שחוזרת על עצמה:
אחת המריבות מתלקחת, והתגובה המיידית של אחד מבני הזוג היא פשוט לצאת מהבית.
לפעמים זה קורה מתוך סערת רגשות, לפעמים כמנגנון הגנה, ולעיתים כדי לא "לפוצץ" את הסיטואציה.
ככל שהדפוס הזה חוזר – כך גוברת תחושת ריחוק בזוגיות, נתק, ולעיתים אף נטישה.
במהלך עבודתי כיועץ זוגי אני שומע שוב ושוב את השאלה:
"האם זה נכון לצאת מהבית בשעת מריבה?"
והתשובה, כפי שתראו, מורכבת.
באופן כללי, אני לא בעד היציאה מהבית בזמן מריבה, שכן היא עלולה להגביר תחושת בדידות ולשלול אפשרות לתיקון מיידי.
עם זאת, יש גם מצבים שבהם מרחב זמני דווקא יכול למנוע נזק ולסייע בהרגעה.
במאמר הזה ניסיתי לעשות סדר: מתי יציאה כזו עלולה להזיק, מתי היא דווקא מועילה, ובעיקר – איך לתקשר את זה נכון במסגרת הקשר הזוגי.
התמודדות עם קונפליקטים:
מערכת זוגית, גם כשהיא בריאה ויציבה, כוללת רגעים של מתח, קונפליקט וחוסר הסכמה.
לכל אחד מבני הזוג יש צרכים, ציפיות ורקעים שונים – וכשאלו מתנגשים, עולה השאלה:
איך נכון לנהל את זה?
אחת ההתלבטויות הנפוצות שעולות בזמן מריבה היא – האם לצאת מהבית כדי להרגיע את הרוחות?
מתי יציאה מהבית יכולה לעזור?
- לעצור הסלמה: במצבים שבהם העימות הופך רגשני מדי – קול עולה, דלת נטרקת, מילים קשות נזרקות – לפעמים יציאה מהמרחב היא הכלי היחיד לעצור את ההסלמה ולמנוע נזק רגשי.
- מרחב לנשימה וחשיבה: הריחוק מאפשר לעבד את הרגשות, לחשוב רגע לפני שמגיבים, ולחזור לשיחה ממקום של הבנה ולא של תגובתיות. זוהי דרך יעילה לניהול כעסים.
- מסר של אחריות אישית: כשיוצאים במודעות – לא בבריחה או בעונש – אלא כהפסקת "פסק זמן זוגי" לצורך רגיעה, זה מעביר מסר חשוב: "אני רוצה לפתור, אבל כרגע אני צריך מרחב".
מתי יציאה מהבית מזיקה?
- כשזה מרגיש כמו נטישה: בן הזוג שנשאר לבד עם הכאב והבלבול עלול להרגיש נטוש או שקולו לא נשמע, דבר המעמיק את תחושת הנתק והבדידות בזוגיות.
- כשהיציאה לא מוסברת: אם אחד מבני הזוג יוצא בלי להודיע או להסביר – זה נתפס כבריחה או כזלזול, ועלול להחריף את הכעס. תקשורת בזוגיות היא המפתח, גם ברגעים קשים.
- כשהיציאה הפכה להרגל: אם כל מריבה מסתיימת ביציאה, מבלי לחזור ולשוחח – זוהי הימנעות מקונפליקט. לא פותרים דבר, אלא רק דוחים את הבעיה, והיא ממשיכה לתסוס מתחת לפני השטח.
- כשזה מערער את יציבות הבית: בעקרון, עצם היציאה מהבית היא אמירה שמשדרת כי הבית אינו מקום יציב ובטוח. יציבות היא מצרך חיוני במערכת יחסים, ובן הזוג הנשאר עלול לפרש את היציאה כאיום על היציבות הזוגית והמקום הבטוח של התא המשפחתי.
- כשהיציאה היא כמו איום בגירושין: על אף שלא נאמרה מילה, יציאה בזמן מריבה יכולה להיתפס כאיום סמוי על עצם קיום הקשר. היא משדרת מסר של "אם המצב הזה ימשיך, אולי לא נחזור" – בדומה לאיום במילים "אני רוצה להתגרש". איום כזה, גם אם הוא לא מודע, פוגע אנושות בביטחון הבסיסי של הקשר ועלול להסלים את המצב בצורה הרסנית.
- כשהצד הנשאר לא מבין את המצוקה: חשוב לזכור שבן זוג שיוצא מהבית פועל לרוב מתוך מצוקה, פחד או חוסר אונים, ולא מרוע. כשבן הזוג הנשאר לא מכיר בכך, אלא רואה רק נטישה או זלזול, הוא מפספס הזדמנות לאמפתיה ולהבנת הכאב של השני, וזה עלול להחריף את המשבר במקום לפתור אותו.
כלים לפתרון: אז מה עושים?
- קובעים כללים מראש: שני בני הזוג מסכימים מראש על "פסק זמן זוגי" – מותר להגיד: "אני צריך חצי שעה להתאוורר, נחזור לשיחה עוד מעט". כשזה מוסכם – זה לא פוגע.
- לדון לכף זכות ולחפש את שורש הבעיה: נסו לראות את כל סיטואציה כחלק מ"פסיפס" החיים והאהבה שלכם. במקום לכעוס על המעשה עצמו (היציאה מהבית), נסו להבין את המניע שמאחוריו. לרוב, התנהגות שאינה אופיינית נובעת ממצוקה, פחד או כאב, ולא מרוע. כששני בני הזוג מבינים זאת, קל יותר לחזור ולדבר ממקום של חמלה ולא של כעס. זהו חלק מהותי בטיפול זוגי.
- לא סוגרים נושא בלי לפתוח אותו מחדש: פסק הזמן הוא לא הסוף – הוא אמצעי. תמיד חשוב לחזור ולדבר, לפתור ולהבין.
- להבין ממה באמת אנחנו בורחים: לפעמים הקושי הוא לא רק עם בן או בת הזוג, אלא עם הפחד להרגיש כאב, דחייה או חוסר ערך. שיחה כנה יכולה להאיר את המקומות האלה ולרפא.
לסיכום
יציאה מהבית בזמן מריבה יכולה להיות כלי חשוב כשמשתמשים בו נכון, אך היא לעולם לא תחליף דיאלוג ותקשורת בריאה.
המריבות לא ייעלמו מעצמן.
הן זקוקות לקול, למילים ולהקשבה.
כי בסופו של דבר, לא המריבה היא זו שמפרקת זוגיות – אלא מה שאנחנו עושים אחריה.
מאיר ויצמן-יועץ לזוגיות ומשפחה