01 Dec
01Dec

הצלצול נגמר, אבל הכאב נשאר: על ההשפעה של חרם חברתי בילדות על הזוגיות הבוגרת

בשנים האחרונות המודעות לנושא החרם החברתי בבתי הספר עלתה פלאים. 

אנחנו קוראים פוסטים כואבים, נחשפים לסיפורים בחדשות ומזדעזעים מהאכזריות שילדים יכולים להפגין. 

הלב יוצא אל אותו ילד שיושב לבד בהפסקה.אבל יש צד אחד של המשוואה שכמעט לא מדברים עליו: 

מה קורה לאותו ילד עשרים או שלושים שנה אחר כך?

הרי הילד הזה לא נעלם.

הוא גדל, פיתח קריירה, בנה חיים. והוא נכנס למערכת יחסים זוגית.פעמים רבות, אנשים בוגרים ומצליחים שמנהלים זוגיות, מגלים שמתחת לחליפת המבוגר מסתתר פצע ישן שמעולם לא באמת החלים.

פצע של דחייה.

וכשהפצע הזה פוגש את הזוגיות – הוא משפיע עליה עמוקות.

למה חרם הוא טראומה שלא "עוברת עם הגיל"?

עבור בני אדם, הצורך בשייכות הוא צורך הישרדותי בסיסי. 

בתקופות קדומות, להיות מורחק מהשבט היה גזר דין מוות. 

לכן, המוח האנושי מתוכנת לפרש דחייה חברתית ככאב ממשי – וכסכנה קיומית.

כשילד עובר חרם, או אפילו נידוי שקט והתעלמות מתמשכת, הוא עלול להפנים מסרים הרסניים כמו:

  • "אני לא רצוי"
  • "אי אפשר לסמוך על אנשים"
  • "אהבה היא דבר שביר שיכול להיעלם ברגע"

את האמונות האלו, שנצרבו בילדות, רבים סוחבים איתם באופן לא מודע לתוך הנישואין.

איך זה נראה בזוגיות? 3 דפוסים נפוצים

כשאדם שחווה דחייה חברתית משמעותית נכנס לקשר אינטימי, הפחדים הישנים עלולים להתעורר לחיים וללבוש צורה של דפוסים זוגיים המקשים על הקשר:

1. "הקיפוד" – חשדנות וריחוק רגשי

הבוגר שחווה חרם למד שהעולם יכול להיות מקום מסוכן ושאנשים עלולים לפגוע. בזוגיות, זה עשוי להתבטא בקושי לתת אמון מלא.בן הזוג עלול לשמור על ריחוק רגשי, לא לחשוף חולשות, ולפרש הערות תמימות כמתקפה או כניסיון דחייה.זהו מנגנון הגנה שמטרתו למנוע פגיעה נוספת – אך בפועל הוא מונע את הקרבה והחיבור שהוא כל כך נזקק להם.

2. "המרצה" – ביטול עצמי למען אהבה

בצד השני של המתרס, נמצאים אלו שיעשו הכל כדי לא להישאר שוב לבד.הם עשויים לבטל את הרצונות שלהם, לספוג יחס לא מכבד, או לנסות להיות "מושלמים" כדי להבטיח את מקומם בקשר.הפחד מדחייה מנהל אותם עד כדי כך שהם מאבדים את עצמם בתוך הזוגיות, מתוך חשש תמידי מנטישה.

3. רגישות יתר לדחייה (Rejection Sensitivity)

דמיינו סיטואציה יומיומית: בן הזוג חוזר עייף מהעבודה ולא מחייך, או מתעכב לענות להודעה.עבור אדם עם ביטחון, זה אירוע חסר משמעות.עבור מי שחווה דחייה חברתית בעבר – זהו טריגר.המוח מזהה דפוס מוכר ומשדר מצוקה: "מתעלמים ממני שוב".התגובה תהיה לרוב עוצמתית ולא פרופורציונלית לאירוע – כעס גדול, עלבון צורב או הסתגרות.

הזוגיות כחוויה מתקנת

החדשות הטובות הן שהסיפור לא חייב להסתיים שם.

הזוגיות היא המקום הטוב ביותר לרפא את הפצע הזה. 

בפסיכולוגיה זה נקרא "חוויה מתקנת".

כאשר מבינים שהתגובה הרגשית העזה לא נובעת בהכרח מהאירוע הנוכחי, אלא מפחד עמוק של ילד פגוע – היכולת להכיל את הסיטואציה משתנה לחלוטין.

איך יוצרים שינוי?

  • מודעות: השלב הראשון הוא להכיר בכך שהעבר מנהל את ההווה. להבין שהתגובה הנוכחית קשורה לזיכרונות ישנים ולא בהכרח למציאות הנוכחית.
  • שיתוף: היכולת לשתף את בן הזוג בכאב העבר היא קריטית. לא כהאשמה ("אתה מתעלם ממני"), אלא כשיתוף רגשי פגיע ("כשלא עונים לי, זה מחזיר אותי לתחושה של שקיפות שחוויתי בילדות").
  • בניית עוגן: זוגיות בריאה מספקת את מה שהיה חסר אז – ביטחון ושייכות. הידיעה שיש מישהו שרואה אותנו, בוחר בנו ונשאר איתנו, היא התרופה החזקה ביותר לפצעי העבר.

בסופו של דבר, ההבנה שאנחנו לא רק בני זוג, אלא גם שותפים למסע הריפוי אחד של השני – יכולה להפוך את המשקעים מהעבר למנוע של צמיחה וקרבה עמוקה יותר בהווה.

כי הצלצול אולי נגמר לפני שנים, אבל האהבה הנכונה יכולה לרפא את מה שהוא השאיר מאחור.

מאיר ויצמן

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.