הנרות דולקים בחשכה, והאוויר מתמלא בקולות התפילה.
ערב יום הכיפורים, ערב של חשבון נפש, של בקשה לסליחה, של התחלות חדשות.
אני יושב לבדי, מביט אל הלהבה המתנדנדת, ומנסה למצוא את המילים הנכונות.
מילים שיבטאו את כל מה שמתחולל בתוכי.
אני חוזר על נוסח התפילה, מבקש סליחה על חטאי, על מעשיי ועל מחשבותיי.
אבל משהו חסר.
ישנה תחושה עמוקה של אי שלמות, כאילו יש משהו חשוב ששכחתי להזכיר.
פתאום, זיכרון עולה בתוכי.
ויכוח עז עם בן זוגי, מילים כואבות שנאמרו בחיפזון, פצעים שנפערו ולא הגלידו עדיין.
אני זוכר את הכעס, את הטינה, את הקושי לסלוח.
ואז, מחשבה מפתיעה חוצה את דעתי:
"איך אני יכול לבקש סליחה מבורא עולם, אם אני עצמי לא מוכן לסלוח לבן זוגי?"
השאלה הזו תוקעת בי כמו חץ.
היא חושפת את הפער בין מה שאני מאמין לבין מה שאני עושה.
אני מתחיל לשקול את הקשר בין סליחה לבין אמונה.
הרי אם אני מאמין בכך שבורא עולם סולח לי על כל חטאי, מדוע אני מתקשה לסלוח לאדם הקרוב אלי ביותר?
האם אני באמת מאמין בכוחה של הסליחה, או שמא מדובר רק במילים יפות שאני חוזר עליהן בתפילה?
המחשבות מתרוצצות בראשי.
אני חושב על כל הפעמים שפגעתי בבני אדם אחרים, על כל המילים הכואבות שאמרתי, על כל הפעמים שלא הייתי סבלני או אוהב.
אני מבין שכולנו בני אדם, וכולנו טועים.
כולנו זקוקים לסליחה.
בהדרגה, מתחיל להבשיל בי הרצון לסלוח.
אני מבין שהסליחה אינה רק עבור בן זוגי, אלא גם עבורי.
היא משחררת אותי מהכעס והטינה, ומאפשרת לי להמשיך הלאה.
התהליך לא היה קל.
היו רגעים של התנגדות, של חוסר רצון לשחרר את הכאב.
אך עם כל נשימה עמוקה, עם כל תפילה, התקרבתי יותר ויותר לסליחה.
לבסוף, החלטתי לפנות אל בן זוגי ולומר לו את האמת.
סיפרתי לו על הרגשות שלי, על החרטה שלי, ועל הרצון שלי לתקן את מה שקלקלתי.
השיחה הייתה קשה, אך כנה.
היא הייתה הצעד הראשון לקראת בניית מחדש של האמון והקשר בינינו.
הדרך עדיין ארוכה, והריפוי לא יהיה מיידי.
אך אני יודע שעשיתי את הצעד הנכון.
הסליחה שיחררה אותי מעול הכעס, והיא מאפשרת לי להתחיל פרק חדש בחיי.
ערב יום הכיפורים הזה, אני מרגיש שלם יותר.
אני מבין שהסליחה אינה רק בקשה שאנו מכוונים לבורא עולם, אלא גם מחווה שאנו נותנים לאנשים שאנחנו אוהבים.
היא מתנה שאנו נותנים לעצמנו, מתנה של שלום ושחרור.
הלילה, כשאני אבקש סליחה, אעשה זאת מתוך לב שלם, מתוך הבנה עמוקה של משמעות הסליחה, הן כלפי עצמי והן כלפי הזולת.