בימים אלה, כשהעולם כולו מדבר על הפסקות אש בשדות קרב אמיתיים, יש לנו הזדמנות ייחודית להסתכל פנימה. כי בואו נודה באמת, לפעמים הדינמיקה בבית מזכירה יותר שדה קרב לוהט מאשר נמל מבטחים שקט. אם הפסקת אש היא מונח אקטואלי כל כך בדיונים מדיניים, למה שלא נבחן את המשמעויות שלה גם בהקשר אינטימי יותר – זה של מערכות היחסים הזוגיות? כי כששומעים על מו"מ בינלאומי, אפשר ללמוד לא מעט על איך ליישב סכסוכים גם כשמדובר במריבה על מי מוריד את הזבל.
כולנו מכירים את זה: הכל מתחיל מ"למה המגבת על הרצפה?" או "שוב שכחת להוציא את הזבל?", ופתאום, בלי שנשים לב, אנחנו מוצאים את עצמנו עמוק בתוך תעלות, מטיחים האשמות ומגייסים עדי ראייה (בדרך כלל את הילדים, מסכנים). הטווח הקצר של ריב זוגי יכול להיראות כמו מבצע קדחתני עם מטחים הדדיים, אבל בטווח הארוך, ההשפעות יכולות להיות הרסניות לא פחות מפצצת אטום על מערכת היחסים.
אחרי סבב לחימה אינטנסיבי, מגיעה לרוב שביתת נשק. לא מדובר בהכרח בשלום עולמי, אלא יותר ב"תפסיק לירות ואני אפסיק לירות" – מעין הפסקת אש טקטית. לפעמים היא נובעת מהתשה הדדית, לפעמים מקושי משותף, ולפעמים מהבנה ש"די, זה לא מוביל לשום מקום". השלב הזה קריטי: האם זו הפוגה זמנית בלבד, או הזדמנות אמיתית לבחון מחדש את הטקטיקות ולחשוב על הסכם שלום ארוך טווח?
אז איך מגיעים להפסקת אש שהיא לא רק הפוגה קצרה בין סבבים? הנה כמה אלמנטים שחובה לכלול ב"הסכם השלום" הזוגי:
הפסקת אש בזוגיות היא לא המטרה הסופית. היא השלב הראשון בדרך להסכם שלום אמיתי, יציב ובריא. היא ההזדמנות לעצור, לנשום, ולבחון מה באמת חשוב. כי בסופו של דבר, המטרה היא לא לנצח בקרב, אלא לחיות בשלום עם מי שאנחנו אוהבים.אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם עומדים לפתוח במלחמה, נסו לחשוב על הפסקת אש. אולי היא תהיה הצעד הראשון שלכם לעבר שלום ושלווה בבית.
מאיר ויצמן